עד לפני כעשרים שנה נהגנו לספר בספק חיוך ספק רצינות שכל אמא יהודיה רוצה שהבן שלה יהיה עורך דין או רופא. ואכן, התחרות על כניסה לפקולטות אלה הרקיעה שחקים, כאשר מקצועות מעניינים לא פחות לא תמיד זכו להיענות כל כך רבה. את הסיבה לכך ניתן אולי לתלות ביוקרה הרבה שאפפה את המקצועות הללו ואת הכבוד שרחש הציבור לעוסקים בהם.

ואם ביוקרה עסקינן, הרי שלימודים אקדמיים ככלל לצורך רכישת מקצוע נכנסו באיזושהי מידה גם הם לקטגוריה הזו של יוקרה, יחסית למקצועות אחרים. זאת אומרת, הנטייה לבחור מקצוע או לרכוש תואר "שיראה טוב" בעיני הסביבה, משמעותית במידה לא קטנה. לעיתים הסטודנט המתחיל לא מצא את ייעודו המקצועי התעסוקתי במסלול לימודיו לתואר האקדמי, אך למד "בשביל התואר". מכאן, שאנשים משקיעים זמן רב וכסף בלימודים אקדמיים לצורך רכישת מקצוע, כאשר הסיכוי שיעסקו במה שאוהבים או יגיעו לפרנסה מתגמלת לא תמיד רב.

לצד מגמה זו, כמו שהסביר לי פעם שיוביץ, התפתחה בשנים האחרונות אפשרות לרכישת מקצוע במוסדות מקצועיים ספציפיים לא אקדמיים, שבסיום הלימודים בהם האדם מקבל תעודה מקצועית ורשאי לעבוד ולהתפרנס. כך למשל מוסדות ההכשרה למקצועות הרפואה האלטרנטיבית שהתפתחו מאוד בשנים האחרונות מאפשרים לבוגרים שלהם לעסוק במקצוע ולהתפרנס ממנו. מגמה זו מעידה על כך שהצורך להגשמה עצמית רווח היום יחסית  יותר מפעם כשהצורך לכבוד, הקדום לו בסולם הצרכים של מסלו, היה שכיח יותר. 

פן נוסף להסתכלות על המוטיבציה להשקעה בלימודים אקדמיים מצוי בהסתכלות על תרומתם להתפתחות האדם והחברה. האם חברה שאחוז ניכר מחבריה רכשו השכלה אקדמית היא חברה חזקה יותר, האם הדאגה ההדדית בין חבריה מפותחת יותר?  האם היא דואגת לחלשים שבה? בפועל, מסתבר שפיתוח הקריירה בא לעיתים על חשבון הקשר עם החברה, כאשר ככל שהתעסוקה והקידום בה והיוקרה שלה חשובים יותר לאדם, הנטיה שלו להיות בקשר עם הסובב אותו עד רמת בני משפחתו לעיתים  נפגעת. אם כך, השכלה הגבוהה לא בהכרח מסייעת לבניית חברה  טובה יותר. עלינו להסתכל על מכלול השיקולים המביא אדם ללמוד לימודים גבוהים ולקוות שמגמות השינוי שחלו בעשרים השנה האחרונות יביאו לבסוף לשינוי גם בהיבט של תועלות חברתיות שהשכלה גבוהה יכולה להעניק לחברה כולה.