לבן הוא רק לבן. לעומתו, שחור מכיל בתוכו את כל גווני הקשת, את כל הצבעים הקיימים. הצבעים עצמם הם משחק בין שילובים שונים של שחור ולבן. יותר מדי שחור הצבע מאבד את החיוניות שלו, יותר מדי לבן הצבע נעלם. את מי זה מעניין? אולי את הטבע. אולי את האומן שצייר את יופיו של כל החי ואת יופיים ועומקם של החיים. 

כשאנחנו קטנים הכל מבחינתנו הוא שחור ולבן. אקסטזה או טרגדיה, בלי שום אמצע. העולם הוא תמונה של צבעים טוטאליים מוחלטים. כמבוגרים, אנחנו בדר"כ מתגעגעים לאותה התקופה שבה היתה כל כך שמחה וטהורה. אנחנו שוכחים שבתור ילדים כל מה שרצינו זה לחוות את החיים ולהיות גדולים. 

בחלומותינו, להיות גדולים זה היה אושר, כיף וכמובן לא ידענו שלהיות גדולים זה באמת עוד אושר אבל בעיקר עוד כאב. להתבגר זה אומר לחוות את הגוונים שבצבעים. לראות יותר חושך מבצבץ בתוכנו, מסביבנו ובעיקר באנשים שבחיינו. האהבות, האכזבות, האשליות, השמחות והעצב הן שהופכות אותנו "למבוגרים"". השנים הן רק זמן. מה שמשנה אותנו אלו החוויות שלנו כאנשים. היחסים והקשרים. השינויים ברגשות ובתפיסה. 

האם אפשר להשוות בין ילד שאומר להוריו שהוא אוהב אותם לבין אותו הילד שנים רבות לאחר מכן, אולי לאחר שהפך להורה בעצמו, אולי אחרי שהם כבר לא איתו, זועק זאת בדם ליבו? הבגרות היא המאפשרת לנו להכיר ולחוות את כל עומקם של החיים. ההכרה של עצב ושימחה גם יחד. היא המחדדת את עוצמתם של שניהם. 

הגעגוע שלנו לעבר הוא התהום הפעורה בין השחור ללבן בחיינו. בערוב ימינו הם כבר כל כך מעורבבים שלעיתים אנחנו לא יודעים. האם נטבע בחושך או נגווע לאיטנו בתוך מדבר ללא מים חיים של חיוניות וצבעים? אמנם אין אור בלי חושך אבל האם הסבל שהגענו אליו בימינו הוא הכרח המציאות? 

הטבע נתן לנו מתנה – הרגשות והמודעות שלנו, אבל הם לא בשביל שנסבול. אנחנו סובלים כי איבדנו את האיזון ביחסים והקשרים בינינו כבני האדם. העולם הוא לא רע, רע לנו כי אנחנו רעים אחד אל השני. כל הטבע מרגיש אבל רק אנחנו במודעות לסביבתנו, רק אנחנו מנתחים את המציאות, שואלים שאלות ומנסים להבין את משמעות החיים. היכולת הזו נתנה לנו כדי שנבקש להגיע לשביל הזהב. לאמצע – לאיזון שבין האור והחושך. לשילוב נכון של עצב ושימחה, בתוכנו, ובינינו. כשנרצה, אז יפתח הטבע לפנינו, העולם יחזור להיות מגרש משחקים עבורנו ונהפוך לאומנים של רגש, של יחסים, של אהבה.